לאה וולץ

בין חברות הח"ק שהשתתפו בפעולות הראשונות נגד השלטון הבריטי היתה גם לאה וולץ.

לאה לבית אשכנזי נולדה בירושלים. כשהיתה תלמידת הסמינר למורות, הצטרפה לקבוצת צעירים לאומיים שנקראה "בן-על" (ברית נוער עברי לאומי), שהוקמה בשנת 1939 (לאחר פרסום הספר הלבן) וחבריה היו סטודנטים ותלמידי סמינר. הפעילות ב"בן-על" היתה חצי חשאית ועובדה זו איפשרה ללאה להמשיך את לימודיה בסמינר ללא בעיות מיוחדות (החברות בתנועת הנוער בית"ר, למשל, היתה אסורה ומי שנתפס - סולק מן הסמינר). מ"בן-על" היתה הדרך לאצ"ל טבעית ואכן בשנת 1941, בהיותה בת 18, הצטרפה לאה לאצ"ל. בתקופה הראשונה עסקה בהדבקת כרוזים על קירות הבתים וכן בלימוד כללי המחתרת ושימוש באקדחים. לאחר מכן עברה קורס "סגנים", וכשהוכרז "המרד" (1944) היתה למפקדת. בין היתר עסקה בהעברת נשק אל מחוץ לעיר. היא קיבלה מזוודה שהכילה נשק, העמיסה אותה על גג האוטובוס ונסעה לתל-אביב, שם היתה אמורה למסור אותה לאדם שחיכה לה וסיסמה בפיו. המזוודה היתה נעולה והמפתח היה בידי לאה. נאמר לה, כי במקרה שהמשטרה תערוך חיפוש באוטובוס, עליה לזרוק את המפתח ולהכחיש כל קשר למזוודה.
במסגרת פעילותה בארגון, נפגשה עם יהודה נאות, שכאמור נתמנה מפקד הח"ק בעיר. יהודה היה בעל חוש הומור ואהב לעשות מעשי קונדס. על אחד מהם מספרת לאה:
באחד הערבים היינו יהודה ואני בעמק המצלבה בתפקיד שמירה על המחסנאים שעסקו בהוצאת נשק ממחסן סמוי שהיה שם. בעודנו יושבים הסביר לי יהודה, כי כאשר אקדח הפרבלום דרוך, השן החולצת בולטת רק כשיש כדור בבית הבליעה. וכך אפשר להבחין בנקל באם האקדח דרוך או לא. כדי להדגים זאת, אמר: "תראי, הנה אני דורך את האקדח ואף לוחץ על ההדק ושום דבר לא יקרה. אני אפילו מוכן לכוון את האקדח לרקה שלי ותראי ששום דבר לא יקרה." בעודו מדבר, הוא הרים את הקנה וכיוון אותו לרקתו. התגובה שלי היתה חריפה מאד: "אני לא אוהבת את זה" אמרתי וסילקתי את האקדח מן הרקה שלו. יהודה לחץ על ההדק וכמובן שנפלטה ירייה. היינו צריכים להסתלק מן המקום לאחר שנשמעה הירייה. לקחנו את האקדח, הכנסנו אותו לסל שהיה בידי והלכנו למרתף שהיה ברחוב ש"ץ, שם היה לנו מחסן בקיר שהיה מסתובב על צירו. כשהגענו לשם ולפני שהכנסנו את האקדח למקומו, אמר לי יהודה: "אם את רוצה, אני בכל זאת רוצה להוכיח לך שאני צודק". עניתי שפעם אחת מספיקה לי וביקשתי שיכניס את הכלי למחסן, כדי שנוכל להסתלק מן המקום.
בשעות הבוקר של יום ראשון, 8 באוגוסט 1944, יצאו לאה וולץ עם מאיר שמגר-שטרנברג לשכונת רוממה, ליד מושב הזקנים הספרדי. על השניים הוטל לעקוב אחר תנועת המכוניות שעברו בכביש הראשי ירושלים - תל-אביב. באותו בוקר אמור היה הנציב העליון לצאת את ירושלים, וברגע עבור השיירה ברוממה, היה על לאה לצלצל למספר טלפון מסוים בתל-אביב ולדווח על השעה המדויקת וכן על גודל השיירה. בכניסה לתל-אביב הוצב באותו יום מארב, שתפקידו היה לפגוע בשיירה בעוברה במקום.
בעוד השניים מעמידים פני זוג נאהבים, עברה לפתע שיירת הנציב העליון. מיד לאחר שהשיירה עברה, ניגשו בני הזוג לטלפון סמוך ודיווחו את אשר ראו עיניהם. בכך ראו את סיום תפקידם, אולם לפני שהספיקו לעזוב את המקום, נשמעו לפתע יריות והשיירה חזרה על עקבותיה. לאה ומאיר עלו מיד על האוטובוס שנסע לגבעת-שאול, כדי לברר מה קרה. אולם בכניסה לשכונה, נאלץ האוטובוס לחזור העירה, כי המשטרה הכריזה עוצר על כל האזור. כשחזרו לרוממה, ניגשה לאה שוב אל הטלפון ודיווחה לתל-אביב על ההתפתחויות. התברר, כי אנשי לח"י ניסו להתנקש בנציב העליון, והבחורים שהתמקמו לא הרחק מגבעת-שאול, פתחו על השיירה באש אוטומטית.
למחרת היום היתה לאה צריכה להודיע משהו לחניכה שלה שגרה ליד קולנוע "ציון". לאה ביקשה מיהודה נאות וממאיר שמגר שיהיו לה בני לוויה ויחד יצאו השלושה לכיוון כיכר ציון. בהגיעם לכיכר, הלכה לאה לבית סמוך, בעוד שני הבחורים ממתינים בפינת הרחוב. לאחר שלאה סיימה את שליחותה חזרה למקום המפגש. היא עמדה ושוחחה עם מאיר, בעוד יהודה עמד קצת בצד. על הרפתקאותיו באותו יום מספר יהודה נאות:15
כשעמדתי ברחוב, ניגשו אלי שני שוטרים בריטיים בלבוש אזרחי וביקשו שאתלווה אליהם. נכנסנו לאחת הסימטאות בנחלת שבעה, מאחורי קולנוע "ציון", והשוטרים התחילו לחקור אותי. לאחר שהראיתי להם את תעודת הזהות שלי (שהיתה מזויפת) ועניתי לשאלותיהם, הם ביקשו שאלך אִתם לתחנת המשטרה. חששתי שבמשטרה יגלו את זהותי האמיתית ואז יעצרו אותי. כדי להחלץ מן המיצר, דחפתי את השוטרים, החזקתי בראשיהם, דפקתי ראש בראש וברחתי על נפשי.
לאחר שהשוטרים התאוששו, הם פתחו במרדף באקדחים שלופים. יהודה פנה לרחוב יפו, והשוטרים לא ירו בו כי הרחוב המה אדם. משם פנה יהודה לרחוב הרב קוק; לפתע נשמעה ירייה ויהודה נעלם. לאה ומאיר פגשו בשוטרים שחזרו מן המרדף.
"מה פשר היריות?" שאלו את השוטרים.
"רדפנו אחרי איזה טרוריסט וירינו עליו, אך הממזר הצליח לברוח", היתה התשובה.
לאה ומאיר פנו מיד למקום מגוריו של יהודה (הוא התגורר בחדר עם מאיר) ושם מצאו פתק: "קיבלתי 'כפתור' [כינוי לכדור], מיד אשוב."
הם חיכו לו בחדר, ואכן כעבור זמן קצר חזר וסיפר כי נפצע ביד מן הירייה שהשוטרים ירו בו. לאה רצה מיד אל ד"ר הפנר, ומשלא מצאה אותו בבית, פנתה אל דניאל ינובסקי וסיפרה לו כי יהודה זקוק באופן דחוף לעזרה רפואית. ינובסקי אמר שהוא מכיר רופא אחד, ד"ר אלג'מוב שמו, שאפשר לסמוך עליו. לאה יצאה מיד יחד עם ינובסקי לרחוב דוד ילין וסיפרה לד"ר אלג'מוב כי חברם נפצע מתאונה של פרימוס ועל-כן הוא מתבקש לבוא אתם ולהגיש לו עזרה רפואית. השלושה יצאו לכיוון חדרו של יהודה. בדרך ביקשה לאה מינובסקי שיסתלק מן המקום, כי לא רצתה לסכן אותו. הרופא בדק את ידו של יהודה וביקש שיספר לו מה קרה. בלי הרבה גינונים, סיפר יהודה כי נפצע מכדור בידו. הרופא נעשה חיוור וכולו רעד. הוא חבש את הפצע ואמר כי חייבים לצלם את היד וכי יש בביתו מכשיר "רנטגן". החבורה הלכה לרחוב דוד ילין והרופא צילם את ידו של יהודה. בדרך הוא אמר:
"אין לכם ממה לחשוש, מאחר שאני מטפל גם בפצועים של לח"י."
לאחר שסיים את מלאכת הצילום, אמר כי על יהודה לבוא כעבור יומיים לביקורת וכן עליהם לשלם לו חמש לירות דמי טיפול. לאה, שהיתה הגזברית של המחוז, שילמה לרופא והשלושה הלכו לחדר המשותף ליהודה ולמאיר.
חלפו יומיים, ויהודה הלך בלוויית מאיר ולאה אל הרופא לביקורת. במקרה היה במקום גם חיים זיכרמן מנתניה, שהתנדב לשמור בכניסה לבניין. רגעים ספורים לאחר כניסתם, עוד לפני שהרופא הספיק להחליף את התחבושת, התפרצו פנימה שוטרים עם אקדחים שלופים ושאלו:
"היכן הפצוע?"
יהודה ומאיר ישבו ללא תגובה, בעוד לאה ניסתה את מזלה ונכנסה לחדר השני. כאשר שאל אותה השוטר למעשיה, ענתה כי היא מחכה לתורה אצל הרופא. אולם התירוץ לא עזר לה וכל השלושה נעצרו על-די המשטרה. כשנכנסו למכונית, ראו כי מאחור יושב חיים זיכרמן.
"מה מעשהו של זה?" שאלה לאה את השוטר.
"בבואנו ראינו שהוא מסתובב בעצבנות הלוך ושוב והחלטנו לעצור אותו", ענה.
את יהודה העבירו לבית-החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים וכפתו את רגלו למיטה כדי שלא יוכל לברוח. בחקירה התברר לו כי המשטרה חושדת בו שהשתתף בניסיון ההתנקשות בנציב העליון ונפצע מחילופי היריות. הם רצו לדעת מי עוד השתתף אתו באותה פעולה ולא קיבלו את גרסתו כי נפצע בשעת המרדף בכיכר ציון. כשנודע דבר חשדם של החוקרים, ביקש ינובסקי את התערבותו של עורך-הדין לויצקי, אשר הִרבה לייצג את חברי הארגון שנתפסו על-ידי הבריטים. לויצקי הצליח לשכנע את קצין הבולשת שליהודה לא היה כל קשר לניסיון ההתנקשות בנציב העליון וכעבור זמן קצר הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון. חודשיים מאוחר יותר הוטס יהודה, יחד עם עוד 250 מחבריו, למחנה מעצר באפריקה ושוחרר רק לאחר שהבריטים עזבו את ארץ-ישראל בשנת 1948.
לאה ומאיר שוחררו למחרת מעצרם ועוד באותו ערב הצליחו להיפגש עם אליהו לנקין (מפקד המחוז). לאה ביקשה לעזוב את ירושלים, כי חששה שיחזרו ויעצרו אותה, אולם אליהו ביקש אותה לחכות מספר ימים. הוא חשב כי לאה ומאיר הצליחו לשכנע את חוקריהם כי אינם קשורים באופן ישיר למעשיו של יהודה ועל-כן ייתכן מאוד שיאפשרו להם להתהלך חופשיים. כעבור יומיים שוב עצרו את מאיר שמגר ושלחו אותו תחילה ללטרון ואחר-כך למחנה המעצר באפריקה. הוא שוחרר יחד עם יהודה נאות לאחר קום מדינת ישראל.
גם את ביתה של לאה פקדה המשטרה והיא הועברה אחר כבוד לבית המעצר לנשים בבית-לחם. לאה הוכנסה לאגף העצירות הפוליטיות, ה"וילה", שם פגשה את חברותיה מירושלים.
לאה לא השלימה עם ישיבתה בבית-הסוהר, וכאשר חלפה שנה ושום דבר לא קרה, החליטה שיש לעשות משהו על מנת לצאת לחופשי. היא פנתה לשלטונות בית-הסוהר והתאוננה על מחושים בעיניים. כאשר תלונתה חזרה ונשנתה, הוחלט לשלוח אותה לרופא מומחה ובאחד הימים היא הועברה לירושלים לבדיקה אצל ד"ר טיכו, שהיה רופא עיניים ידוע. בהשפעת קשרים שהפעיל אביה של לאה, אִבחן ד"ר טיכו בעיה שהצריכה טיפול שאינו ניתן לביצוע בבית-הסוהר. לימים הגיעה לבית-הסוהר ועדה מיוחדת מטעם השלטונות, שתפקידה היה לעבור על כל התיקים ולבדוק את מצב העצירות. לאה הוזמנה להופיע בפני הוועדה, אולם "לרוע מזלה", היו עיניה צלולות באותו יום. היא סיפרה לחברותיה כי אם תופיע בצורה זו, אין לה כל סיכוי להשתחרר בגלל "מקרה עין". לאחר דיון פנימי, נשפה אֶמה גרמנט לתוך עיניה של לאה עשן סיגריות ולאה שפשפה את העיניים עד שבקושי יכלה לראות. עיניה האדומות עשו רושם רב על חברי הוועדה וכעבור מספר חודשים אכן שוחררה מבית-הסוהר.
לאחר שחרורה, חויבה לאה להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה וכן להישאר בביתה משקיעת החמה ועד לזריחתה. היא חזרה לפעילות בארגון, אולם בגלל המגבלות שהוטלו עליה, היא צורפה לשירות הידיעות ("הדלק") והיתה עסוקה רק בשעות היום. תפקידה היה לקיים קשר עם אישים שונים שעזרו לארגון תוך ניצול מעמדם המיוחד.
השמחה בבית אשכנזי לא ארכה זמן רב, וכחצי שנה לאחר שחרורה של לאה נאסרה אחותה הצעירה צפורה ("נועה"). צפורה שיף היתה הקשרית של רענן (שבאותה עת שימש מפקד החת"ם - חיל תעמולה מהפכני), ובין השאר עסקה בארגון ועדת קבלה למתגייסים החדשים. ערב אחד, בשעה שהובילו את אחת המגויסות החדשות לוועדת הקבלה בשדה בסביבות בית-הכרם, הופיעו לפתע שוטרים. רענן פקד על כולם לעזוב מיד את המקום, וכאשר צפורה רצה, התברר לה כי בבהילות שנוצרה, איבדה את תיק היד שלה ובו כתובתה וכן שמות של מועמדים להתקבל לארגון. התיק נפל בידי המשטרה, וכעבור זמן קצר הופיעו שוטרים בביתה של צפורה ועצרוה. שנתיים ימים היתה צפורה בבית המעצר; תחילה בבית-לחם ומאוחר יותר במחנה המעצר בעתלית. היא שוחררה עם צאת הבריטים את הארץ.